אאא

(צילום שמואל חן)

כבר שנה שלמה חלפה ועברה, מאז אותו יום בו מר ונמהר, נרצחו באכזריות ששת קדושי מומבי הי"ד.

שעות קשות ואיומות עברו על כל כלל ישראל, ובפרט אצלנו בק"ק תולדות אברהם יצחק, השעות והימים הללו, עדיין חקוקים בעצמותינו ועומדים לנגד עינינו. אותן שעות כשבלב כרסמה השאלה הקשה מנשוא: האמנם? האם ר' לייביש חי, או חלילה כבר איננו בן החיים, ונשמתו עושה את דרכה לגנזי מרומים.

ביום חמישי בבוקר זה החל. בבית מדרשנו במאה שערים מתרוצצות שמועות בין האברכים. השמעת?! מלאך המוות מסתובב, חרבו שלופה בדמות מחבלים אכזריים המפילים חיתתם ברחבי הבירה במומביי שבהודו. כן, גם לבית חב"ד הם הגיעו, ומחזיקים שם בבני ערובה.

והנה ר' לייביש, חתנו של הרבי, גם הגיע מעת לעת לבית חב"ד במומביי, מתוקף תפקידו כמשגיח על הכשרות שם בהודו המרוחקת, ומאמש נותק הקשר עם ר' לייביש זצ"ל. ההשערה היא, שהוא בבית חב"ד, נלקח שבי יחד עם שאר בני הערובה.

הרבי שליט"א, השוהה בארה"ב למען מוסדותיו הק', קיבל את השמועה הנוראה. הוא מתחיל להעתיר תפילות, ומבקש מכולם לעשות כן. אולי יחוס, אולי ירחם...

בירושלים נקרא הציבור ליום תפילה ותחנונים בביהמ"ד של הקהילה הקד'. ביה"ד היה מלא מפה לפה, אנשים נשים וטף, גם אנשים שאינם מבני הקהילה, כולם באו בהמוניהם.

תפילה רוויות דמעות

כשהחזן ניגש לעמוד וזועק, "שיר למעלות ממעמקים...", כל העם עומדים בגוויה ומתחננים אולי יחוס אולי ירחם... כשראו את ילדיו הקטנים של ר' לייביש מתרוצצים בין ההמונים, עין אחת לא נשארה יבשה. הם כלל לא הבינו איזו שעה גורלית זו עבורם, איזו סכנה איומה מרחפת על אביהם, ומי רואה אותם ואינו בוכה. מנין אברכים מתארגן לתפילה על ציון הק' של הצדיק ר' גדליה זווילעהר זי"ע בשכונת 'שיח באדר'. שם באפילת הלילה מתחננים האברכים על נפש יקירם.

בארה"ב מחליט הרבי שאינו שובת את שבתו בבורו פארק שבארה"ב כבכל שנה, היכן שהוא מקבל את פניהם של אלפי אנשים מכל רחבי ארה"ב. הוא נוסע עם מנין מצומצם לעיירה מונסי, ממתין שם עד שתתבהר התמונה.

בינתיים, נמשכים הקרבות סביב בית חב"ד, הכוחות פורצים פנימה, והשמועות המגיעות מהודו אינן מבשרות טוב. גורמים שונים מתקשרים לעדכן, מקווים בכל זאת לנס.

השעה מתאחרת, שמועות נוספות מגיעות מהודו, אין מי שיודע להגיד מה נכון ומה לא. חלק מהשמועות מספרות על אנשים שיצאו מבית חב"ד, אחר כך מתברר שזה לא נכון. בתוך כך כבר מאיר הבוקר, והשמועות הסותרות מהודו נמשכות.

המתח כבר מגיע לשיאו. שבת קודש ממשמשת ובאה, ובארה"ב הרבי פונה למקורביו בדרישה, כי מעכשיו עד למוצ"ש לא יספרו לו מה קורה.

הרבי הולך למקווה, כשחוזר אין נראה על פניו שום דבר שמראה על מה שעובר עליו. בכוחות עילאיים הוא מתפלל כרגיל את תפילות שבת קודש, ועורך את שולחנו כאילו מאום לא אירע.

קידש את השם בחייו, גם במותו

בינתיים בירושלים, ערב שבת קודש, מגיעות טיפין טיפין של שמועות. כנראה מי שהיה בבית חב"ד אינו בין החיים. ולמרות זאת, עדיין מנסים להיאחז בתקווה קלושה וחלושה, אולי בכל זאת, אולי לייביש לא היה שם, והוא עודנו חי.

בכניסת השבת בית המדרש מלא אנשים מהרחוב, אלו שבאים להתעניין בכל מה שמתרחש בקהילת תולדות אברהם יצחק. אך גם הם אינם יודעים לומר בבירור ולענות על השאלה הנוראה האם ר' לייביש נמנה עם אלו שנשארו בין החיים.

בליל שבת קודש כשבני הקהילה יושבים סביב שולחנם בבית המדרש, בעיצומו של ה'באטע', נכנס מאן דהוא ולוחש לכמה אברכים, "יהודה משי זהב בחוץ, יש לו מה לומר...."

אף אחד לא נותר בפנים. כולם יוצאים החוצה בסערה, נעמדים סביבו, מקשיבים לרגע הנורא בו הוא מנפץ את התקווה שקיננה בכל אחד מאיתנו: "ר' לייביש אינו עוד בין החיים. מצאנו אותו מתבוסס בדמו ובידו 'גמרא'...."

אכן כן לייביש נרצח על קידוש השם. הוא, שקידש את השם בחייו, קידש אותו גם במותו. מהיום כבר לא יופיע יותר ר' לייביש בכולל, שם התמיד ועמל בתורת השם. הוא נהרג וגמרא בידו...

אההה! מי יתן תמורתו, מי ימסור את נפשו לחינוך ילדיו, מי יחייך אלינו במאור פנים כמו שר' לייביש תמיד ידע לעשות, מי ידאג לכל עני ולכל חולה ונדכה, מי ייתן עכשיו מתן בסתר לאלו שמתביישים לבקש, ור' לייביש הוא זה שהיה מכלכלם בצנעה (וידוע מעשה שעשה בע"ח גדול שחלץ את מנעליו ונרדם על ספסל בית המדרש ולייביש לקח סכום כסף וגלגלם עם פתק שבו היה כתוב "הוא שלך", ונתנו לתוך מנעליו). האכן לא נזכה לשמוע מתיקות ולו בתפילתו כשהוא משתפך לפי קונו, אכן ר' לייביש הסתובב בינינו כאדם פשוט, אולם מורם מעם היה.

דקדוקו בהלכה וקנאותו היו לשם דבר. אהוב, חביב ונחמד היה לכל אדם. מאיר פנים לכל אחד. שקוד על תלמודו שעות על גבי שעות, ותפילתו הייתה נשמעת למרחוק, שעה שהיה מתפלל במתינות כסופר ומונה מאות. כך דיבר ר' לייביש, אל אביב שבשמים.

ר' לייביש היה חביב ביותר על רבינו שליט"א. כולנו זוכרים ורואים עוד לנגד עינינו, איך הרבי עומד לפני מיטתו בהלווייתו, עיניו זולגות דמעות, כשהוא זועק "לייביש למה נטשתנו", ואחריו גועים בבכיה נוראה כל רבבות המשתתפים.

עין לא נשארה יבשה בהלוויה רוויות יגון זאת. כשבנו בכורו היתום הטרי זעק למול מיטת אביו המונח דומם "טאטא..."

יהי זכרו ברוך.

(נכתב על-ידי אחד מבני הקהילה)